עד כמה צפויה הקורונה לשנות את דפוסי היסוד ביחסים בין אומות, את רמת שיתופי הפעולה במסגרות על-לאומיות, ואת היחס להגירה ולתנועה חופשית של אנשים, הון וסחורות – ארבעת עמודי התווך של הגלובליזציה והסדר המדיני הליברלי, שנקלע למשבר קיומי ופוליטי עוד קודם לפרוץ המגפה? המגמה הדומיננטית תהיה של הסתגרות, פקפוק בתועלת שבארגונים רב-לאומיים והצבת חסמים של ממש בפני ההגירה מאזורי מצוקה.
בתחילת אפריל 2020 פסק בית המשפט של האיחוד האירופי כי הונגריה, צ’כיה ופולין הפרו את התחייבויותיהן בתור חברות האיחוד האירופי בכך שסירבו ב-2015 לקלוט חלק ממאה ושישים אלף המהגרים והפליטים שהתקבצו באיטליה וביוון, למרות החלטת האיחוד האירופי לפזר אותם בין חברות האיחוד.
פסיקה זו באה בעיצומו של משבר נוסף שבו האיחוד האירופי מגלה סדקים מתרחבים בין חברותיו: משבר הקורונה הראה בצורה בולטת מאי-פעם כי אמירתו של ג’ורג’ אורוול, “הפטריוטיות בדרך כלל חזקה יותר משנאה מעמדית, ותמיד חזקה יותר מכל סוג של בינלאומיות”, נותרה בתוקף.
ארגונים על-לאומיים נכשלו קשות בהתמודדות עם הקורונה. ארגון הבריאות העולמי, מוסד שההיסטוריה המכובדת שלו כוללת מאבק מוצלח באבעבועות השחורות ומחלות נוספות, שימש בתחילת 2020 בעיקר שופר לגרסה הרשמית הסינית. הארגון הכחיש תחילה את אפשרות ההדבקה מאדם לאדם, המעיט בחשיבות הקורונה ואף התעלם מצעדיה של טייוואן נגד הקורונה, גם כשהוכחו כמוצלחים יחסית, מחשש לתגובה סינית; הוא אף חילק מחמאות להתמודדות הסינית עם המחלה.
גם האיחוד האירופי כשל בבואו לגבש תוכנית כלל-אירופית למלחמה בקורונה – או אפילו מהלכים מתואמים לגיוס המשאבים לנטרול הזעזוע הכלכלי. הזעם באיטליה, למשל, על אוזלת היד של בריסל ועל היעדר סיוע מצד מדינות אירופיות אחרות אינו מבשר טובות באשר לחוסנו של האיחוד האירופי כמסגרת מוסדית. אין לצפות להרבה גם מארגונים בינלאומיים ורב-לאומיים אחרים.
מגמה זו צפויה להתחזק במיוחד משום שהמשבר חידד, או הציף על פני השטח, מאפיין יסוד של הסולידריות האנושית: היא מוגבלת למסגרת מצומצמת יחסית – קהילה לאומית או פחות מזה. לא במקרה אפשר היה לראות מיד באירופה צעדי חירום על בסיס לאומי, לצד התנגדות עממית ופוליטית למסגרות על-לאומיות. באיטליה נרשמו מקרים של שרפת דגלי האיחוד האירופי או קריעתם תוך שירת ההמנון הלאומי האיטלקי; אוסטריה סייעה לחבל דרום טירול באיטליה, שהאוכלוסייה בו דוברת גרמנית, תוך עידוד מוסתר בקושי של הבדלנות שם; הולנד וגרמניה התנגדו ל”מלווי קורונה” שנועדו לסייע לחברות אחרות באיחוד; גרמניה, צרפת ומדינות אחרות הטילו הגבלות על ייצוא ציוד רפואי בזמן המגפה גם למדינות אחרות באיחוד, ובהונגריה ניצל ראש הממשלה ויקטור אורבן את מצב החירום כדי להשעות את הפרלמנט (ימים יגידו אם אכן רק עד סיום המשבר או בדרך קבע) ולמשול בצווים נשיאותיים – כל זאת ללא תגובה משמעותית של האיחוד האירופי.
בנוסף, המשבר הוביל ליישומם של צווי חירום המגבילים תנועה, שרישומם עתיד כנראה להישאר זמן רב (המבחן יהיה בסיום מצב החירום); וגם, ולא פחות חשוב, הראה לכל העולם כי בתנאים הרלוונטיים, חסימת גבולות היא אפשרית בהחלט גם בתוך האיחוד האירופי, הגם שאחד מרעיונות היסוד שלו היה ביטול הגבולות הפנימיים.
יתרה מכך, בצל משבר הקורונה נקטה למשל יוון, בתמיכת שאר מדינות האיחוד, צעדים מרחיקי לכת מבעבר לחסימת גבולה בפני מהגרים לא חוקיים, בעיקר מוסלמים, מכיוון טורקיה. סביר שגם כאשר יעבור המשבר תמשיך ברוח זו, שכן הסתבר כי הדבר אפשרי.
כיצד תשפיע מגמה זו לאחר המגפה? אפשר להעריך בזהירות כי תהיינה כמה השפעות אפשריות:
ראשית, גם אם תתגבר הבדלנות הלאומית, לא ימנע הדבר שיתוף פעולה מדעי בין מדינות. עם זאת, התחזיות כי שיתוף הפעולה המדעי אשר נדרש להתמודדות עם הקורונה יוביל לחיזוק מוסדות בינלאומיים או השקפה גלובלית אין לה על מה שתסמוך. שיתוף פעולה כזה התקיים גם בתקופות עבר פחות גלובליות. עוד בסוף המאה ה-19 עברו חיסונים בין מדינה למדינה; אותות הכבוד של לואי פסטר הצרפתי, שכללו בין השאר הוקרה מבריטניה, ארה”ב, הולנד, רוסיה והאימפריה העות’מאנית, הם עדות לכך. ארגון הבריאות העולמי הצליח להכחיד את האבעבועות השחורות דווקא בשיא המלחמה הקרה.
אך שיתוף פעולה זה נוטה להישאר ממוקד ואינו נועד להשפיע על סדרי עדיפויות לאומיים, נכונות לוותר על מרכיבי ריבונות מובהקים, ותפיסות כלפי אומות אחרות, מוסדות בינלאומיים, או תנועות הגירה. ארה”ב הפסיקה את תמיכתה בארגון הבריאות הבינלאומי.
מי שסובר ששיתוף פעולה בין מדענים ברחבי העולם ישפר תדמית של קבוצות אתניות כאלו ואחרות, מועד אף הוא להתבדות. לא רק שקל יותר לראות קבוצה מאשר פרט בודד, אלא שבעבר היו השפעות כאלו מוגבלות ומקומיות. הצלחתו של ולדימיר (זאב) חבקין בפיתוח חיסונים בהודו לא סייעה הרבה ליהודים ברוסיה הצארית, אף על פי שהחיסון שפיתח הציל אלפים בזמן מגפת הכולרה של 1898 ברוסיה עצמה. התפיסה כאילו הצלחה מדעית תשפיע משום מה לטובה על תפיסת כלל האנושות את כלל מרכיביה – אין לה על מה לסמוך. קשה למצוא בהיסטוריה משבר או מגפה רחבי היקף שתוצאתם הייתה עלייה בסובלנות, לא כל שכן ברעיונות על-לאומיים. השפעת הספרדית (שהחלה בכלל בארה”ב) לא הובילה לתחושת שותפות גורל בינלאומית, ורצף המהפכות, המהומות ומהפכות הנגד שהתחוללו בכמה ארצות לאחר שעברה (ולאחר תום מלחמת העולם הראשונה) ודאי לא מהווה תקדים חיובי.
על רקע זה, יש יסוד להעריך כי מגמת התבדלות לאומית תמשיך להתקיים גם במדינות אירופה הרואות עצמן כמעוזים ליברליים (קל וחומר – בארה”ב). זו תבוא על חשבון מגמות האינטגרציה הבינלאומית. קשה להניח שהניסיונות לכונן נורמות, ואף מערכות משפט על-לאומיות מחייבות, והפתיחות כלפי סחר, השקעות ותנועות אוכלוסין יצליחו. מנהיגים פופוליסטים ניסו זמן רב לעודד ייצור “מקומי” גם כאשר הקונצנזוס הכלכלי היה שהסחר החופשי מועיל לכל המדינות. אומנם אין להניח שנחזור לעידן טרום הסחר החופשי, אולם סביר שנראה לחץ בתוך מדינות מערביות – שכבר כיום חלקן מסבסדות תעשיות הנחשבות “חיוניות”, ובפרט חקלאות – להחזיר כושר ייצור מקומי של תעשיות “חיוניות”, כגון תרופות או ציוד רפואי. ככל הנראה נחזור לגרסאות שונות של הגנה על תוצרת מקומית.
גם ההגירה למערב צפויה לרדת בצורה ניכרת, כבר בטווח הקצר. קשה יותר יהיה, גם לאחר תום המגפה, להצליח לקבל אישור להגר, בין אם יתגשמו רעיונות כגון סינון רפואי של הטסים בטרם טיסה ובין אם יידרש “דרכון ביולוגי” כמאשר כניסה למדינה. עדיין סביר כי מדינות יעמידו יותר מכשולים בדרכם של מהגרים – במיוחד אם ההתאוששות ממשבר הקורונה תהיה איטית, ומהגרים ייתפסו (גם אם לא בהכרח בצדק) כמתחרים עם האוכלוסייה המקומית על מקומות עבודה. בשוליה של הלאומיות ישנה שנאת זרים, וככל שרצוי להימנע ממנה, עדיין סביר שתהיה לה השפעה על האווירה נגד מהגרים (יוזמות נגד של ליברלים בארה”ב וגם באיטליה, שקראו להתעלם מאמצעי הזהירות כדי “לחבק סיני” או לצאת לתהלוכות ובלבד שלא ייחשבו גזענים, כנראה יזיקו לטווח הארוך יותר מאשר יועילו).
בטווח הארוך יותר, רעיונות של הגירה מסודרת כזכות יסוד של המהגר, כפי שניסה האו”ם לקדם לאחרונה, צפויים לספוג מכה. התפיסה שלפיה מדינות המערב נדרשות לעמוד בהגירה נרחבת ולאפשר אותה, כמו גם ההנחה שניתן יהיה לכפות על מדינות לאמץ מדיניות על-לאומית להגירה, צפויה להיתקל בהתנגדות פוליטית וציבורית עזה מבעבר כתוצאה ממשבר הקורונה. המשבר כבר הדגים כי ניתן לנקוט צעדים שלא עלו על הדעת עד לאחרונה, כאשר מוסדות על-לאומיים כשלו לחלוטין בביצוע מדיניות מועילה. התנגדות זו תגרום למדינות להבין כי עליהן להתמודד בכוחות עצמן עם הגירה ולגבש מדיניות עצמאית.
בעתיד ילכו ויתחדדו, אפוא, הניגודים בין מגמות אלה לבין הלכי הרוח האוניברסליסטיים שעדיין רווחים בחוגים ליברליים ובשמאל האירופי (והאמריקני). אך לפני חודשים מספר עדיין יכול היה לטעון ראש ממשלת בלגיה לשעבר ובכיר האיחוד האירופי, גי פרהופשטט, יו”ר ועדת ההיגוי של האיחוד האירופאי לנושא הברקזיט, כי הריבונות הנפרדת של מדינות האיחוד האירופי “אינה קיימת בעולם גלובלי. ריבונות משמעותה האפשרות להחליט על דרכך בתחום מדינתך. למדינות אירופיות לבדן אין יכולת לעשות זאת. יש רק ריבונות אירופית, אם בכלל”, וכי העולם בעתיד יהיה “עולם של אימפריות”, שבו רק פעולה “יחד, במסגרת אירופית ובתוך האיחוד האירופי” תוכל לשמור על האינטרסים של מדינות אירופה – כולל בריטניה”. בניגוד מוחלט לכך, מוסדות האיחוד האירופי לא הצליחו לגבש כל מדיניות אחידה ביחס לקורונה, ומדינות אירופה החליטו על דרכן – כולל סירובן של חלק ממדינות האיחוד לממן מלווים וסיוע למדינות אחרות. אם את חוסר ההצלחה של האיחוד לגבש מדיניות אחידה (למעשה מדיניות בכלל) בזמן משבר הפליטים של 2015 היה אפשר לתלות באידאולוגיה, ולהאשים מדינות מסוימות (בפרט במזרח אירופה) בכך שלא התאימו עצמן לזמן ועוד לא התקדמו דיין לעבר ערכים אוניברסליים, משבר הקורונה הראה שהאיחוד האירופי פשוט איננו מסוגל להתמודד ביעילות עם משברים רחבים, גם בהיעדר חלופה אידאולוגית קיימת. קרוב לוודאי שהצופים את גסיסתו של האיחוד האירופי מגזימים במקצת, אולם בלא ספק המשבר חיזק את המגמות הלאומיות באיחוד, בניגוד למגמות העל-לאומיות.
משבר הקורונה היכה דווקא במוסדות העל-לאומיים, והתקוות (שניתן להן ביטוי גם בישראל) כי יחזק, משום מה, שיתוף פעולה בינלאומי ורב-לאומי מסוג חדש אין להן על מה שיסמכו. במצב זה יש עבור ישראל גם סיכונים וגם הזדמנויות; הסיכונים הם בעיקר מהצד המוכר והאפל של הלאומיות – שנאת הזרים – הנוטה להיות מופנה במוקדם או במאוחר אל היהודים. היתרון שבחזרה ללאומיות הוא חיזוק הלגיטימיות של ישראל כמדינת לאום, לאחר דור שבו רבים במערב מערערים על עצם ההצדקה הזו.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה:Bigstock
- בניית אתרים